<h1>ספר הנייר הלכ' אבל</h1>
<h2>דף טו.</h2>
אחר שנקבר חולץ מנעליו בבית הקברות ובא בעטיפת הראש, וראשון לכל אחד דאבל ראשון לכל דבר שהוא ברבים. ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים. וישב לארץ או על גבי קרקע או על גבי כרים וכסתות. ונוהג כל שבעה דין אבל בין בפרהסיא בין בצינעא. ואלו הן גזירת שבעה, אסור בנעילת סנדל רחיצה ידים ורגלים בחמין וכל גופו בצונן לבד ידיו לצורך נקיות, וצריך עטיפת הראש ואסור בתשמיש המטה, ולהיות קרעו לפניו כל ז' ואל יחליף בגדיו כלל, ואל יקרא בתורה נביאים וכתובים, ומותר בדברים הרעים שבירמיה, ואסור בשאילת שלום. ואחרים אסורים לשאל בשלומו. והמנחמים יאמרו הקב"ה ינחם אותך. ואם אחרים שאלו בשלומו שאינם יודעים שהוא אבל, אומר להם אבילותו כל ג' ימים הראשונים, מכאן ואילך משיב להם בשפה רפה ובכובד ראש. ובתפילין אסור יום אחד מעת לעת. ואסור בעשיית מלאכה, רק עני המתפרנס מן הצדקה אם לא יעשה עושה בצינעא בתוך ביתו, ואינו יוצא מפתח ביתו.
<h2>דף טו:</h2>
הגהה. כתב רבי' יהודה מפרי"ש כי מותר לרחוץ בימי אבלו בחמין אם לא עבד לשם תענוג, וגם לחוף ראשו בחמין אי קשי ליה עירבוביא דרישא, וכן יולדת בימי אבלה דלא גרע מאיסטניס. וכן ביום הכיפורים מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. וכן נועל מנעליו לילך לכל צרכיו. עכ"ל כתב רבי' יהודה מפרי"ש ז"ל. הגהה. והר"ר ברוך חיים ז"ל היה נועל מנעליו לצורך עשיית צרכיו בשדות, גם היה סורק ראשו במסרק יבש לאחר ג' ימים. הגהה. עוד כתב וציצית נוהגים להסירם מכל וכל כדאמר' דלויה דלא לימא לועג לרש חרף עושהו, וציצית הוי עדות שקיים כל התורה דעולה תרי"ג, ואין הדור לעדות זו ראויה כלל. ואף כי בעונות עתה רוב העולם אין מקיימין המצוה כתיקנה ואז הוי לועג לרש. אמנם בפרי"ש נהגו על פי רבי' אליהו לקשרם בכנפי הטלית בלי הפסק וכן אני נוהג עכ"ל. וראייתו דאמר' במדרש למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר שהמתים חייבין בציצית לפי שאין מצות בטילות לעתיד לבא, וא"כ מנהג כשר שלא להסירם.
<h2>דף יח.</h2>
דיני גזירת שבעה מפורשים. ואילו הן גזירת ל' יום. משעברו השבעה ימים מותר בכל הכתוב למעלה, רק אסור עד סוף כ"א יום עוד לספר ולכבס, אך מותר בבגדי פשתן המלובנים כשחבירו לבש אותן שעה אחת, ואסור ליטול צפרניו אם לא ביד, ורב עמרם גאון מתיר בנגוסטרי. ושולל קורעו אך לא מאחה, שרציר בלעז. ואינו אוכל בשום סעודה מריעות, רק לסעודת ברית מילה מתירין הצרפתים.
והלכתא להסיר צפרנים בימי שבעה לאבלו בשיניו מותר, בכלי אסור, בנגוסטרי לאחר שבעה מותר. וגזירת שלשים אינם אלא לגבי תספורת ראש וזקן וגיהוץ, אבל בלבישת לבנים מותר לאחר ז', ורוחץ גופו וראשו (בחוץ) [בחמין], ובתוך ז' סורק במסרק יבש או בצונן. ותשמיש המטה אינה מגזירת ל'. מותר לרחוץ בימי אבילו שלא לתענוג וכן יולדת בימי אבילה מותרת בחמין. רבי' יצחק.
<h2>דף יט.</h2>
פסח, עצרת, ור"ה, ויום הכפור כולם נקראו רגלים, דהוקשו כל המועדות זה לזה, ואם מת לו מת יום אחד או ב' או ג' או אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה, והרגל שבעה, הרי כאן י"ד, דק"ל יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד. וכן ר"ה ושאר רגלים ובלבד שינהג אבילות שעה אחת לפני הרגל. אבל אם לא חל עליו אבילות כלל שלא נסתם הגולל אם לא נקבר קודם הרגל מונה אחר הרגל שבעה ימי אבילות ומשלים ל' מיום המיתה. רב יהודאי כתב ושלח דהיכא שמת לו מת בי"ט ראשון או בשני או בחול המועד או בי"ט ראשון של ימים אחרונים אינו נוהג אבילות עד אחר י"ט לגמרי, אבל יום האחרון עולה למניין שבעה ול' לפי שהוא דרבנן ואינו נוהג בו אבילות. אבל מת לו מת בי"ט האחרון של פסח וסוכות או יום שני מעצרת ור"ה נוהג בו אבילות, דמדאורייתא הוא, דכתיב ואכלתי חטאת היום, הא למחר מותר, וכתיב ואחריתה כיום מר, וי"ט אחרון דרבנן, ואתי אבילות דאורייתא ודחי עשה די"ט דרבנן שהוא משום ספק. הגהה. ורבי' חיים כהן פירש דחס ושלום שלא ינהג אבילות בי"ט האחרון כי הפסוק לקדשים נדרש, ועוד שהרי ק"ל דמכניסין המת לחדר והחתן והכלה לחופה אעפ"י שאינו אלא מדרבנן.
<h2>דף יט:</h2>
והיכא שמת לו מת בערב י"ט ודחי לו דלא לספקי למיקבריה ושקלוהו גוים ואמטוהו לקיבריה חלה עליו אבילות מיד ובטלה הימנו גזירת שבעה. הגהה. אם אין ההרוגים נתנים לקבורה מיד שמתו מתאבלים עליהם. הורה רבי' יצחק הלכה למעשה על אחד שמת ותפסו המושל ולא הניחוהו לקוברו ימים רבים שאין אנינות חל על קרוביו מאחר שאינו מוטל עליו לקוברו. וכן אונן אם הוא בבית האסורים אוכל בשר ושותה יין. עכ"ל.
והקובר מת בי"ט ראשון מלקין אותו. מת לו מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים, פי' גוים, אבל לא ישראל ולא עבדיהם, דעבדיהם כמותם לעניין מלאכת שבת וי"ט. מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפי' בשני ימים טובים של ר"ה מה שאין כן בביצה. ומותר ללות המת בי"ט ראשון תוך התחום. הקובר מתו קודם הרגל בטלה הימנו גזירת ז', שמונה ימים בטלה הימנו גזירה ל' ומגלח ערב הרגל. ואם חל שמיני שלו בשבת הוא ערב הרגל מגלח בע"ש דהלכתא כאבא שאול דמיקל, ולא כחכמים החולקין עליו. וכן אמר שמואל הלכה דמיקצת היום ככולו. יום ז' ושלשים יום גמרינן מנזיר דכתי' ביה גדל פרע וכתי' הכא וראשו יהיה פרוע, מה להלן ל' יום דסתם נזירות ל' יום אף כאן ל' יום.
כל אלה דיני שלשים, ורגל מפסיק לכל אלה. אם מת לו מת, אפילו יום אחד או אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירה שבעה, רק כל אותו היום ינהג אבילות, וכ"ש אם מת ששה ימים או חמשה קודם הרגל שהרגל מפסיקו. ואם שמע אדם שמועה ערב הרגל והוא שבת בטלה הימנו גזירה שבעה אע"פ שלא נהג אבילות כלל. והלכתא שבת עולה ואינה מפסקת, פי' עולה למניין שבעה ואינה מפסקת לבטל גזירת ל'. רגלים מפסיקין ואינן עולין. היכי דמי דאין עולין, כגון שקברו ברגל אז אינו עולה למניין שבעה אבל לענין שלשים עולה. ואם קברו לפני הרגל אפי' שעה אחת, הרגל עולה ומפסיק, ונחשב ע"ה לשבעה והרגל עולה למניין ז' הרי י"ד. סוכות, היכא דמת לו מת קודם חג הסוכות יום אחד או ב' או ג', בבא הרגל בטלה הימנו גזירה ז', ורגל גופיה עולה לשבעה, הרי זה י"ד, ושמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו ז' הרי כ"א יום, ומשלים אחר המועד ט' ימים, ונשלמו ל' יום, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל.
הגהה. אמר רב הונא ברי' ד"ר יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, דעד דעייל לרגל לא דחינן לאבילותו. וה"ה רביעי, או חמישי, דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא בשביעי דווקא. ורבי' יצחק אומר כי הערב ר"ל ערב ממש סמוך לי"ט ואז מותר, וחזי מה עמא דבר.
<h2>דף כ.</h2>
דין שמועה רחוקה. ת"ר שמועה קרובה נוהגת ז' ול', רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה, תוך ל', ורחוקה לאחר ל'. וכן הלכה. ואפילו שמע שמועה מאביו ואמו לאחר ל' אינו נוהג רק יום אחד, ולילו כיומו לכל דבר דהיינו ליל ל"א. אידי ואידי צריך קריעה ומעומד אבל לא הבראה ברחוקה. ביום רק בשמועה קרובה. באתה לו שמועה אם הוא חול הרי הוא כלפני ל', ונוהג ז' ול', ואם הוא שבת הרי הוא כלאחריו ואינו נוהג אלא יום אחד. וכן הלכה. ואם באת לו שמועה קרובה בחול המועד אל יקרע בחול המועד, ולאחר המועד קורע ונוהג דין ז' ול'. ואם ביצא המועד נעשית רחוקה אינו חייב לא אבילות ולא קריעה, ונוהג אבילות שעה אחת. והני מילי בה' מתים כגון אחיו ואחותו בנו ובתו ואשתו, ואביו ואמו קורע עליהם לעולם. וכן הלכה.
<h2>דף כ:</h2>
הגהה. ואם קרע מיושב מקרעין לו עוד מעומד, כי ההוא עובדא דאמימר דמועד קטן שחזר וקרע מעומד, ונפק לן מויקם איוב ויקרע את מעילו.
<h2>דף כא.</h2>
הגהה. הלכות גדולות. מאן דשכיב שיכבא מחייב ליה למיבכיה ולמספדיה ולקבריה דהכי אשכחן באברהם בעידנא דשכיבה שרה. ומנין למלין מתו שעובר בלא תעשה, שנאמר לא תלין כי קבור, ומה ת"ל תקברנו רמז לקבורה מן התורה. [ברכות י"ח ע"א] הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש, ואם ליווהו, עליו הכתוב אומר מלוה י"י חונן דל וגמולו ישלם לו. ואסיר ליה לאיניש לאישתעויי קודם שכבא במילי דאורייתא אבל במילי דעלמא מותר. רב היי. אין מוציאין המת סמוך לקריית שמע ואם התחילו אין מפסיקין. לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו או ס"ת בזרועו.
אחר שנקבר חולץ מנעליו בבית הקברות ובא בעטיפת הראש, וראשון לכל אחד דאבל ראשון לכל דבר שהוא ברבים. ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים. וישב לארץ או על גבי קרקע או על גבי כרים וכסתות. ונוהג כל שבעה דין אבל בין בפרהסיא בין בצינעא. ואלו הן גזירת שבעה, אסור בנעילת סנדל רחיצה ידים ורגלים בחמין וכל גופו בצונן לבד ידיו לצורך נקיות, וצריך עטיפת הראש ואסור בתשמיש המטה, ולהיות קרעו לפניו כל ז' ואל יחליף בגדיו כלל, ואל יקרא בתורה נביאים וכתובים, ומותר בדברים הרעים שבירמיה, ואסור בשאילת שלום. ואחרים אסורים לשאל בשלומו. והמנחמים יאמרו הקב"ה ינחם אותך. ואם אחרים שאלו בשלומו שאינם יודעים שהוא אבל, אומר להם אבילותו כל ג' ימים הראשונים, מכאן ואילך משיב להם בשפה רפה ובכובד ראש. ובתפילין אסור יום אחד מעת לעת. ואסור בעשיית מלאכה, רק עני המתפרנס מן הצדקה אם לא יעשה עושה בצינעא בתוך ביתו, ואינו יוצא מפתח ביתו.
<h2>דף כב.</h2>
ככלות השבעה ימי אבילות ביום השביעי שחרית בקומו ממטתו ישב כאבל על גבי קרקע שעה אחת ויעמדו מנחמים, הם אוהבים וקרובין ושכיניו ויבאו לנחמו ולהביאו לבית הכנסת. וכדין הכתוב למעלה שלא ישב במקומו, ובחזרתו מותר בכל דיני שבעה דמקצת היום ככולו ואסור בכל דיני גזירת ל'. מי שמת לו מת ואינו בעיר מקום קוברו והלכו קצת קרוביו לקברו וקצת מהם נשארו יתחילו למנות ז' משיצא מפתח הבית והאחרים משנסתם הגולל. והוא שהלך גדול הבית בהדי שכבא, אבל אם נשאר גדול הבית בבית אותם שהלכו עם המת סומכים על גדול הבית ומונין עמו. והלכה כר' שמעון דא' אחד מן הקרובים שבא ממקום קרוב ולא הוה ידע ובא אפי' ביום הז' מונה עם האחרים, ואפי' אין גדול הבית שם. וגדול הבא, אם בא תוך שלשה ימים מונה עמהם, לבתר תלתא יומי מונה לעצמו וכן הלכה. אמ' התם מבטלין תלמוד תורה למת ולכלה, והני מילי דאין לו כל צרכיו, אבל אית ליה כל צרכיו אין מבטלין, והני מילי דלא קרי ולא תני, אבל קרי ותני מבטלין.
<h2>דף כב:</h2>
דיני גזירת שבעה מפורשים. ואילו הן גזירת ל' יום. משעברו השבעה ימים מותר בכל הכתוב למעלה, רק אסור עד סוף כ"א יום עוד לספר ולכבס, אך מותר בבגדי פשתן המלובנים כשחבירו לבש אותן שעה אחת, ואסור ליטול צפרניו אם לא ביד, ורב עמרם גאון מתיר בנגוסטרי. ושולל קורעו אך לא מאחה, שרציר בלעז. ואינו אוכל בשום סעודה מריעות, רק לסעודת ברית מילה מתירין הצרפתים.
הגהה. ואם היתה סעודה שלמצוה מותר. ור"ת ור"י ורבי' יהודה מתירין לסעודת חתן, דגרסינן בירושלמי אם היתה סעודה של מצוה או קדוש החדש מותר. ולסעודת מריעות שעליו לפורעם מותר לאחר שלשים יום, ועל זה נהגו לכל סעודת מריעות לתת פשוט או שנים לבעל הסעודה. על אביו לאחר ל' יום ועל שאר קרובים לאחר ז' ימים. ר"מ ה"ג מפרשים אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מריעות מותר מיד, והתניא לאחר ל' יום, לא קשיא הא באריסותא הא בפורענותא. הגהה. הורה רבי' שלמה ע"ה שמותר להזמין לאכול אדם שמת לו מת ואינו יודע אעפ"י שהמזמין יודע לפי שאבילות מן התורה אינו חל עד שעת אנינות הלב. עכ"ל. הגהה. גם אסור במשא ומתן.
ה"ג. מי שמת לו מת צריך לקרוע קודם שיסתום הגולל, הוא מכסה ארון, ומעומד ושלא כנגד העם וקורע קמי' עד טפח, ובבגד העליון. ועל אביו ועל אמו כל הבגדים. וכן באשה כמו באיש. ונהגו באשה על אב ואם לקרוע כל בגדיה רק החלוקה שלא תראה בשרה. וקורעין בין ביד בין בכלי, ועל אביו ואמו ביד דווקא. תחילת קריעה טפח, ואם מת לו מת בתוך ז' ימי אבילות מוסיף כל שהוא ודיו. באביו ואמו קורע עד לבו.
<h2>דף כג.</h2>
ואסור בגיהוץ. ובשבת ראשונה משנה מקומו, שניה יושב ואינו מדבר באנחה, שלישית הרי הוא ככל אדם. ואסור לישא אשה וליארס. ומתה אשתו צריך להמתין ג' רגלים. רק מי שיש לו בנים קטנים או אדם עשיר ואין לו מי ישמשנו, מותר לישא אשה אחר שבעה, ואל יבא עליה עד לאחר ל', ולמי שאין לו בנים אסור לבא עליה ולא לישאנה עד לאחר ל' ואחר כך מותר הכל ואין צריך להמתין ג' חדשים. ושמא יש לומר כי ר"ה ויום הכיפורים וסוכות עולין לג' רגלים לדין זה. מברין על האיש ואין מברין על האשה, ואם יש לה בנים קטנים מברין עמהם. וכל אילו הדינים בשאר מתים, אבל אב ואם תספורת אסורה לעולם עד שיגערו חביריו ויאמרו לו שמתגנה יותר מדאי. ואין נכנס לבית המשתה משמחה כל י"ב חדש. ואינו תופר קרעו עד ל' ואינו מאחה לעולם. ואסור לישאל בשלומו כל י"ב חדש, גם ממעט בעסקין עד אחר ל'. היה לבוש עשרה חלוקים קורע בכולם, מה שאין כן בשאר קרובים.
<h2>דף כג:</h2>
הגהה. אונן במוצאי שבת לא יבדיל אלא מברך על האור, ובליל יבדיל על הכוס. ואונן הוא בעוד שמתו מוטל לפניו, ואסור לאכול בשר גם לשתות יין ג"כ עד יקבר. ובעודו בבית אסור לאכול אם לא בבית אחרת סמוך לה. והעידו על ר"ת שאחותו נפטרה בעיר אחרת ובשומעו הדבר טרם תקבר אכל בשר ושתה יין.
<h2>דף כד.</h2>
הגהה. בשבת מותר להחליף הבגד קרוע או להחזיר הקרע.
ובשבת נוהג אבילות בצינעא כגון תשמיש המטה וכיוצא בו, מותר בנעילת סנדל וכל דברים שבפרהסיא, ובבית הכנסת אל ישב במקומו, ואם קראהו לקרות בתורה עומד וקורא אך לא בעומד הקבוע לו.
<h2>דף כד:</h2>
אחר שנקבר חולץ מנעליו בבית הקברות ובא בעטיפת הראש, וראשון לכל אחד דאבל ראשון לכל דבר שהוא ברבים. ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים. וישב לארץ או על גבי קרקע או על גבי כרים וכסתות. ונוהג כל שבעה דין אבל בין בפרהסיא בין בצינעא. ואלו הן גזירת שבעה, אסור בנעילת סנדל רחיצה ידים ורגלים בחמין וכל גופו בצונן לבד ידיו לצורך נקיות, וצריך עטיפת הראש ואסור בתשמיש המטה, ולהיות קרעו לפניו כל ז' ואל יחליף בגדיו כלל, ואל יקרא בתורה נביאים וכתובים, ומותר בדברים הרעים שבירמיה, ואסור בשאילת שלום. ואחרים אסורים לשאל בשלומו. והמנחמים יאמרו הקב"ה ינחם אותך. ואם אחרים שאלו בשלומו שאינם יודעים שהוא אבל, אומר להם אבילותו כל ג' ימים הראשונים, מכאן ואילך משיב להם בשפה רפה ובכובד ראש. ובתפילין אסור יום אחד מעת לעת. ואסור בעשיית מלאכה, רק עני המתפרנס מן הצדקה אם לא יעשה עושה בצינעא בתוך ביתו, ואינו יוצא מפתח ביתו.
הגהה. כתב הר"ר ברוך חיים בשם ר' ברזילי, הוא המחבר ספר העיתים, כי ערב ר"ה (וי"ה) [ור"ה] וח' ימים שבין ר"ה ליום כיפור הרי כאן כ"ח ימים ומשלים ב' ימים למנין ל' ובערב י"ה יגלח וגם בטל כל גזירת ל'. ואם ביום צום גדליה י"ה מפסיק הכל. עכ"ל. הגהה. ושבעה מנלן דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. הגהה. ולילו כיומו לכל דבר דהיינו ליל ל"א רק בשמועה קרובה.
<h2>דף כה.</h2>
הגהה. העומד על כל אדם בשעת יציאת נשמה צריך לקרוע מלמטה. ועל רבו שלימדו תורה קורע כעל אביו שנאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, וכתיב ויקרעם. ומנין שקורע על נשיא ועל אב ב"ד ועל רוב ציבור שנהרג, שנאמר ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם, וכתיב בתריה על שאול ויהונתן בנו, שאול נשיא, יהונתן אב ב"ד, על עם י"י רוב ציבור. ומנין שקורעין על ברכת השם, שנאמר ויבא אליקים ושבנא הסופר לפני המלך חזקיה קרועי בגדים. והעדים חייבים לקרוע בשומע' ברכת השם אבל לא בשעה שמעידין. ומנין שקורעין על ס"ת שנשרף, שנאמר ויהי כקרא יהודי שלש דלתות עד תם המגילה וגו', וכתיב ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם, מכלל שחייבין לקרוע, על הגויל אחת ועל הכתב אחת. ר"מ.
הקורע בבגד חבירו מאחה מיד. אבל שלא קרע או דשקיל ממזייה חייב מיתה. העומד על כל אדם בשעת יציאת נשמה קורע מלמטה, ואם הוא תלמיד חכם קורע ממעלה דהכל כקרוביו. אביו ואמו שמתו קורע קרע אחד והוא בשמועה אחת, וכן בכל הקרובים. ואם שמע בזה אחר זה, קורע בתוספת כל שהוא על כל אחד עד טיבורו. נתמלא עד טיבורו ירחיק למעלה ג' אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו הופכו לאחריו, ואם נתמלא למעלה הופכו למטה ולפניו ולא מן הצדדין. תמו דיני קריעה מה"ג.
<h2>דף כו:</h2>
הגהה. ואם הוא שלו ורוצה למוכרו אסור לתפרו למוכר, וגם צריך להודיעו ללוקח שקרע זה אינו מתאחה.
הגהה. שמע מאביו ומאמו ומשאר קרוביו בבת אחת, קורע על אביו ואמו קרע אחד, ועל שאר קרוביו קרע אחד כל שהוא. שמע מאחיו וקרע תחלה ואח"כ שמע מאביו אין די בתוספת כל שהוא אלא קורע קרע אחר. וכן על רבו שלמדו תורה ועל רוב ציבור שנהרגו ועל ברכת השם ועל ספ"ת שנשרף. ר"מ.
חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שלא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין לו, ומשתיקין הנשים עד שיתרפא, אחר שנתרפא מקרעין לו ומברין אותו עד ל' יום ונוהג ז' ול'. מקרעין לקטן מפני עגמת נפש. וחמיו שמת או חמותו קורע מפני כבוד אשתו. אחיו שמת וסבר שהוא ראובן וקרע ונמצא שהוא שמעון יצא ידי קריעה.
<h2>דף כז:</h2>
הגהה. תלמידים חכמים סופדים ומתקוננים עליהם במועד ובפניהם.
הגהה. מת בעיר כל העיר אסורין בעשיית מלאכה ואם יש שם מתעסק מותר.
ומלאכה אסור לעשות כשהמת בעיר, אמנם באתרא דמפלגי חבורתא הנך דחברותא אסירן, אבל הנך דלא אתו אלא לכבוד המת לא אסירן. מת מצוה דלית ליה קוברין כ"ע מחייבי לעסוקי ביה, וכולן אסורין בעשיית מלאכה. מכבדין ומרבצין בבית האבל.
ת"ר אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה לבכי, שבעה להספד ול' לתספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אתם רחמנים יותר ממני. הנפטר מן המת אומר לך בשלום, אבל הנפטר מחבירו יאמר לך לשלום שהרי יתרו שא' למשה לך לשלום עלה והצליח.
<h2>דף כח:</h2>
חנוכה ופורים אסור בהספד ואבילות, וכן ראשי חדשים, אך דברים שבצינעא נוהג. מת וכלה לפניו, מניח הכלה ועוסק במת. מצות עשה מדבריהם לבקר חולין ולקבור מתים.
צדוק הדין. כשנושאין המת בבית הקברות מניחין הארון על שפת הקבר, בין הוא גדול, בין הוא קטן משלשים יום ולמעלה. ועומדים סביב, ואומר החזן. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא. ועונין הקהל אחריו. הצור תמים, דיין אמת, שופט צדק ואמת, ברוך דיין האמת, שכל משפטיו צדק ואמת, צדיק וישר בדרכיו אין עול, תמים וזך פעלו, צדק אורחותיו ואין להסתר מפניו. הצור. צדק ומשפט כל דרכיו, חסד ואמת אורחותיו פנים אין לפניו, עלינו יהמו רחמיו כי כלנו מעשה ידיו. הצור. אדם אם בן שנה יהיה או אלף שנים יחיה, רגע יום המות כאילו לא היה ויהיה, ברוך ממית ומחייה. הצור. מה יתרון לאדם בכל עמלו, ואחריתו מות גורלו, וביום המות אין עוזר לו כי אם הצור התמים פעלו. הצור. הצור תמים בכל מעשה מי יאמר לך מה תעשה ובזכות הנעקד כשה, י"ה הקשיבה ועשה. הצור. הצור תמים שופט ברחמים נא המלא עלי' רחמים ולאבלים ישלם ברחמים. הצור. זהו דרך לכל העולם, אספו ועשו חסד כלם, כי אין דבר ממנו נעלם, נשמתו לחיי עולם. הצור. מלאכי שלום מלאכי רחמים, צאו נא לקראתו. שערי רחמים יפתחו לקראתו, ויאמרו שלום באו. הצור. הנה מנוחה הנה נחלה, אשרי שיאמר לו נאספתו שלום באו. הצור. והוא רחום, וגו'. ועומדין האבלים וקורעין מעומד ואם קרעו מיושב חוזר וקורע מעומד. וחולצין האבלים מנעליהם. ומכוין החזן פניו כלפי מזרח רחוק מן הקברים ואו' קדיש. יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לאחדתא ולאחיי' מתיא ולשכללא היכלא ולמיבנא קרתא דירושלים ולמיעקר פולחן נוכראה מארענא ולאתב' פולחן קדישא לאתריה וימליך מלכותיה ויבע משיח' ויצמח פורקניא בחייכון, עד תושבחתא ונחמתא דאמירנן בעלמ' הדין ובעלמא דאתיה אמן. יהא שלמא. ויוצאין מבית הקברות ויזרקו עפר על ראשן לאחריהם לזכור כי עפר אנחנו. וכמו כן עשבים זכר לויציצו כעשב מדבר. וילכו הנשים ראשונה ואחריהם האבל מפני שהשטן מרקד ביניהן, והעם אחריו ויושבין ג' פעמים בדרך מפני שהרוחות מלוין אותן ופורחות בישיבתן. ומברין האבלים סעודה ראשונה משל אחרים. ואם האבל בתענית מברין אותו לערב. ואין צריך עשרה רק שלשה גם אבלים מן המניין. הגהה. הלכות גדולות. בבית האבל פורס הגדול ויהיב אומצא והמוציא (לאכול) [לאבל] משום פירשה ציון בידיה. וסועד ומברך ברכת הטוב והמטיב אל אמת כו' ובשבת פורס כדרכו, שנאמר ברכת י"י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ועצב זה ר"ל אבילות כמו נעצב על בנו. הגהה. כתב הר"ר ברוך חיים דלהבראה אין צריך עשרה לברך ברכת אבלים רק ג' ואבלים מן המניין. דדווקא ברכת רחבה צריך עשרה ובפנים חדשות. מברכין ברכת אבלים כל שבעה, ואו' רבי' יצחק ודווקא קרובים הם פנים חדשות לברך, וסיפר לנו ר' כי בטואר"ץ היה מנהג שבאין קרובין מסביב העיר כל שבעה והיו מברין השכנין מחדש גם מברכין ברכת אבלים כל שבעה, ונראה דאפילו אינו קרוב אלא אדם חשוב הבא לנחם מברין ומברכין ברכת אבלים. עכ"ל.
